כשמשפחה כמעט התפרקה – וכיצד הגישור הציל את ההורות

המקרה:

בני זוג בשנות ה־30 לחייהם, הורים לשני ילדים קטנים, החליטו להיפרד אחרי קשר זוגי של קרוב לעשור. מערכת היחסים הידרדרה, והכעסים ההדדיים הפכו את הפרידה לקרב יומיומי. הנושא שהפך מוקד למאבק הגדול ביותר היה משמורת והסדרי ראייה.

האב ביקש זמני שהות נרחבים עם הילדים, ואף איים שיפנה לבית המשפט כדי לקבל משמורת משותפת. האם, מצדה, טענה שהאב אינו פנוי רגשית ומעשית, ושבפועל הילדים ייפגעו. המתח בין הצדדים גלש לשיחות יומיומיות טעונות, הילדים נחשפו לעימותים, והמשפחה כולה עמדה בפני סכנה ממשית של פירוק מלא.

בשלב זה, במקום להיגרר להליך משפטי ארוך ויקר בבית המשפט לענייני משפחה – הוסכם לפנות להליך גישור.

האתגר המשפטי והאנושי:

החוק בישראל מאפשר לשני הצדדים לבחור בין פנייה ישירה לבית המשפט לבין פנייה להליך גישור, אך ההבדל עצום:

בבית המשפט – השופט מחליט, והצדדים מאבדים שליטה.

בגישור – ההורים הם אלה שמחליטים, בעזרת צד שלישי ניטרלי.

במקרה הזה, האתגר היה כפול: מצד אחד, לטפל בהיבטים המשפטיים – מה המשמעות של משמורת משותפת? איך בונים זמני שהות? מה לגבי מזונות הילדים? מצד שני – להתמודד עם הרגשות: עלבון, אכזבה, חוסר אמון ופחדים משינוי.

תהליך הגישור:

במפגשי הגישור הראשונים התמקדנו לא בפרטים הטכניים, אלא בהקשבה. כל צד קיבל במה להציג את חששותיו:

האב דיבר על כך שאינו מוכן להיות "אבא של סופי שבוע".

האם חשפה את דאגתה – שהאב לא יעמוד בהתחייבויותיו ושהילדים ייפגעו.

בהדרגה, הדיון עבר למישור ענייני:

מיפינו את הצרכים האמיתיים של הילדים – יציבות, ביטחון, שמירה על מסגרת יומית.

דנו במגבלות העבודה של כל הורה, וביכולת המעשית לעמוד בזמנים.

העלינו רעיונות לפתרונות יצירתיים: חלוקת אחריות שווה בחגים, קביעת מנגנון עדכון במקרה של שינוי עבודה, ואף הקמת קבוצת וואטסאפ משותפת לניהול התקשורת בענייני הילדים בלבד.

הפתרון שהושג:

אחרי ארבעה מפגשי גישור, נבנה הסכם שכלל:

משמורת משותפת בפועל – חלוקת זמני שהות כמעט שוויונית, תוך התחשבות בגילאי הילדים.

התחייבות הדדית לגמישות במקרים חריגים (נסיעות עבודה, מחלה).

קביעת מנגנון ישוב מחלוקות עתידי – כל מחלוקת חדשה תובא תחילה לגישור קצר, לפני פנייה לבית המשפט.

סוגיית המזונות הוסדרה כך שתואמת את זמני השהות בפועל והיכולת הכלכלית של שני הצדדים.